Psa'him
Daf 48b
משנה: נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַייָם אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִיטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם׃
Traduction
Si la chair de l’agneau pascal est devenue impure, bien que la graisse (interdite) reste pure, on ne versera plus le sang (ne pouvant pas manger l’agneau); au cas contraire, si la graisse est devenue impure (ne pouvant plus être brûlée sur l’autel), mais la chair reste pure, on versera le sang (en vue de la consommation permise). Il n’en est pas de même des autres consécrations: bien que la chair soit devenue impure, si la graisse est restée pure (et pourra être brûlée sur l’autel), on fera l’aspersion du sang.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נטמא הבשר. של הפסח:
והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:
ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:
הלכה: וּדְלֹא כְרִבִּי נָתָן. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. מַה טַעֲמָה. וְשָֽׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַת יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד כּוּלְּהוֹן יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה אַחַת. וְאֵיפְשָׁר כְּזַיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
Traduction
Le commencement de la Mishna est en opposition avec l’avis de R. Nathan, qui dit: il peut arriver que le devoir du sacrifice pascal sera suffisamment rempli par l’aspersion du sang, sans la consommation (hypothèse réalisable si la chair est impure, et la graisse est restée pure), en raison du verset disant (Ex 12, 6): tout l’ensemble de la communauté d’Israël l’égorgera vers le soir. Or, de l’emploi du mot le (au singulier) on conclut qu’au besoin on égorgera un seul agneau pour tous, et ce devoir pascal sera suffisamment rempli, bien qu’il n’y ait pas l’équivalent d’une olive pour chacun.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א''כ ס''ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס''ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ''ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ''ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:
מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע''פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כּוּלְּהוֹם לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ. מָאן דְּאָמַר. כּוּלְּהוֹן לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. מַה מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (כָּאן) [בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. אַף מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוּלָּן] דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מָאן דְּאָמַר. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ מְנַיִן לֵיהּ. וְאַתְיָא כְהָדָא דְתַנֵּי. רִבִּי אוֹמֵר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי. לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא עַל הַפֶּסַח וְהַתָּמִיד שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּמוֹעֲדוֹ. שְׁאָר כָּל קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיי בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם. לָעוֹמֵר וּלְקָרֵב עִמּוֹ וְלִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּלְקָרֵב עִמֵּהּ לֹא שָׁמַעְנוּ. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי אֶל בְּנֵי֖ יִשְׂרָאֵֽל קְבָעָן חוֹבָה. שֶׁכּוּלָּם יָבוֹאוּ בְטוּמְאָה. וּכְשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה כָּךְ יְהוּא נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא. 48b וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. וְאָמַר אַף בַּפֶּסַח כֵּן. שַׁנְייָה הִיא. שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה׃
Traduction
L’auteur de la Mishna tient compte de chacun de ces deux avis, et il énumère ainsi cinq objets. Selon un enseignement, c’est par analogie avec la Pâques que l’on déduit ici l’obligation pour tous d’offrir les sacrifices même à l’état impur; selon d’autres, on infère ce devoir de ce qui est dit au sujet de chacun d’eux à part. La première opinion est aisée à justifier, en raison de la similitude d’expression ''en son temps'', employée pour l’agneau pascal comme pour les autres sacrifices, et l’on en déduit que l’obligation à époque fixe l’emporte sur la pureté; mais comment justifier la seconde opinion? On peut l’expliquer à l’aide de ce qu’a enseigné Rabbi; il est écrit (Lv 23, 44): Moïse exposa les fêtes de l’Eternel; ce verset a pour but d’étendre les règles à cet égard; car on sait seulement, pour le sacrifice pascal et le quotidien, qu’ils doivent l’emporter sur le repos shabatique, en vertu de l’expression ''en son temps'' (immuable); pour les autres sacrifices publics, on déduit la même règle, de ce qu’il est écrit (Nb 29, 39): tels seront vos sacrifices à l’Eternel lors de vos jours de fête, sans savoir encore ce qu’il y avait à observer pour la présentation de l’Omer (si elle survient un samedi) avec ce qui l’accompagne, ainsi que pour l’offre des deux pains à la Pentecôte avec leurs accessoires. Or, comme il est dit: ''Moïse énonça les fêtes de l’Eternel aux enfants d’Israël'' (en corrélation sommaire avec tous les objets précédents), on en conclut l’oblation formelle de les offrir à temps fixe (délimité), même le samedi et malgré l’état d’impureté. S’il est permis de l’offrir en cet état, pourquoi ne pas autoriser aussi la consommation? C’est qu’à cet égard il y a une défense formelle de la Bible, disant (Lv 7, 19): la chair qui aura touché à quoi que ce soit d’impur ne pourra pas être mangée. Mais s’il en est ainsi, pourquoi est-il permis de manger l’agneau pascal même à l’état impur? Là, il y a cette distinction à établir que le principe même de l’offrande a en vue la consommation.
Pnei Moshe non traduit
כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:
מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ''ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש''ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:
לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:
ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:
וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:
וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:
ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:
שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':
פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתַא. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהָאֵימוֹרִין קַייָמִין. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל [הָאֵימוֹרִין. נִטְמָא הָאֵימוֹרִין וְהַבָּשָׂר קַייָם. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל] הַבָּשָׂר. נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. וְהָהֵן קיימין לֹא כְמִי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין הוּא. אַתְּ אָמַר קוֹמֵץ. אוֹף הָכָא זוֹרֵק. אָמַר רִבִּי. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי לִיעֶזֶר. דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁיֵרִים יֵשׁ קוֹמֶץ.
Traduction
Il est évident, pour les autres consécration, si la chair est devenue impure et les graisses à brûler sont restées pures, que l’aspersion du sang a lieu (la combustion des graisses étant capitale); comme à l’inverse, si les graisses sont devenues impures et la chair est restée pure, l’aspersion aura lieu pour la chair. -Mais quelle est la règle si la chair est devenue impure et les graisses ont été perdues? (Est-ce qu’en raison de la pureté de celles-ci, quoique perdues, il y a lieu d’asperger le sang? Ou n’y a-t-il pas lieu de le répandre, puisqu’il ne reste rien ni à consommer, ni à brûler)? On peut répondre, dit R. Siméi, par analogie avec la poignée de farine (dont le reste, en dehors de la poignée à brûler, se trouve perdu): l’offrande qui subsiste équivaut au cas présent de la chair devenue impure et de la perte des graisses; or, comme la poignée de farine devra être encensée (quoique subsistant seule), de même ici l’aspersion du sang aura lieu. Toutefois, dit R. Mena, on ne peut rien déduire de cette barayeta, car elle est justifiable selon R. Eliézer qui dit (243)Tossefta au Zevahim ch. 4.: même lorsqu’il n’y a pas de reliquat de farine, on procède à la combustion de la poignée de farine (son interlocuteur R. Josué s’y oppose, et, d’après celui-ci, la question subsiste entière).
Pnei Moshe non traduit
פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:
נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:
נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה''נ ל''ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:
אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע''י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי''ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י''ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ''ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:
אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע''פ שאין בשר וה''נ גבי שיריים קומץ אע''פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה''נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה''ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר''א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ''ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ''ד:
יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר''א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:
Psa'him
Daf 49a
בָּא בְטוּמְאַת עוֹבְדִין. הֵיךְ עֲבִידָה. שָֽׁחֲטוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין וְזָֽרְקוּ אוֹתוֹ טְהוֹרִין. אָמַר רִבִּי הִילָא. וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. הֲרֵי לֹא נָגַע בוֹ טָמֵא. (וְהַטָּהוֹר) {וְהַ֨בָּשָׂ֔ר} כָּל טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ הֲרֵי יֵשׁ כָּאן טְהוֹרִים שֶׁיֹּאכְלוּהוּ. רִבִּי זְעוּרָה. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הַפֶּסַח הַבָּא בְטוּמְאָה וְנֶאֱכַל בְטוּמְאָה [וְהָכָא כְמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה]. וֵייְדָא אָמַר. רִבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. בָּא בְטוּמְאַת הַדָּם הֵיךְ עֲבִידָא. מֵאַחַר שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק כְּמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה. אוֹ מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה כְּמִי שֶׁלֹּא בָא בְטוּמְאָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים. 49a עֲוֹן הַקְּרֵיבִים. לֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִים. הִפְרִישׁ בֵּין קְרֵיבִין לְיָחִיד לַקְּרֵיבִין לַצִּיבּוּר. הַקְּרֵיבִין לְיָחִיד אִם יֵשׁ לוֹ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. [וְאִם לָאו. אֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק אֶת דָּמוֹ.] עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה. הַמַּקְרִיבִין לְיָחִיד בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ [לֹא הוּרְצָה. הַקְּרֵיבִין לַצִּבּוּר אִם יֵשׁ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. וְאִם לָאו מַתִּיריִן לוֹ לִזְרק בַּתְּחִילָּה. הַמַּקְרִיבִין לַצִּיבּוּר בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ עָבַר] וְזָרַק הוּרְצָה.
Traduction
Si des sacrifices publics ont été offerts par des desservants impurs (cas admissible, comme on l’a vu plus haut), sera-t-il permis de les manger dans cet état (étant déjà impurs par le précédent contact du cohen)? Une telle particularité (de chair pure, bien que les cohanim soient impurs) n’a lieu qu’au cas où le sacrifice a été égorgé par des maîtres défectueux (mais purs), et le sang a été répandu par d’autres desservants impurs; or, dit R. Ila, le verset ''la chair qui touche à quoi que ce soit d’impur ne pourra pas être mangée'' n’est pas applicable, puisqu’il n’y a pas eu de contact impur; '' la chair restée pure pourra être mangée, puisqu’il y a des gens purs (les maîtres) qui l’a mangeront. R. Zeira dit: puisque le sacrifice pascal est offert à l’état impur, on le mangera, de même ici on estimera l’impureté des graisses comme équivalente à l’état impur pendant l’offrande. -Où R. Zeira s’est-il exprimé ainsi? -C’est lorsque R. Samuel a demandé au nom de R. Zeira: s’il survient une impureté au sang des sacrifices publics (ce qui rend l’aspersion impossible), quelle sera la règle pour la consommation (sera-t-elle permise ou non )? Dira-t-on qu’en raison de l’interdit de répandre le sang, il sera défendu de manger la chair? Ou bien, puisqu’en cas de transgression de cet interdit, l’aspersion (quoique défendue) ferait agréer le sacrifice, on ne tiendra pas compte de l’état d’impureté (pour le manger)? -On peut résoudre la question par l’interprétation de R. Oshia sur ce verset (Ex 28, 38): Aaron supportera la peine provenant des consécrations, c’est-à-dire de ce qui sera survenu aux victimes offertes, non aux sacrificateurs (pour ces derniers, l’état impur ne sera pas levé); mais il y a une distinction entre les offrandes des particuliers et celles du public, comme entre les sacrificateurs d’une victime privée (244)C'est pour eux qu'il n'y a pas de remise de la peine. V. B, Zevahim 23b. et ceux des sacrifices publics. Ainsi, pour l’offrande d’un particulier, s’il survient une impureté, on l’engagera autant que possible à amener une autre victime, sans quoi on ne lui permettra pas de répandre le sang; cependant si, par transgression, le sang a été répandu, le sacrifice sera agréé, tandis que s’il s’agit de l’impureté du sacrificateur d’une victime privée, en aucun cas, qu’il puisse la remplacer, ou non, le sacrifice ne sera valable. – Les victimes offertes pour le public doivent (en cas d’impureté) être remplacées si l’on en a d’autres (245)B., Yoma 7a.; sinon, il sera permis en principe de répandre le sang; quant à l’impureté survenue aux sacrificateurs d’offrandes publiques, en tous cas, si l’on peut les remplacer, ou non, une fois l’aspersion accomplie le sacrifice devient valable (donc, pour l’impureté survenue au sang du sacrifice pascal, ou victime privée, il y a remise de la peine et autorisation de le manger).
Pnei Moshe non traduit
עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע''פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ''ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:
אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:
ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:
והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:
נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:
הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:
הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס''ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח''כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה''ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ''מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה''ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. מַתְנִיתָה בְּבָא בְטוּמְאָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם בָּא בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא אֵינוֹ נֶאֱכַל בְּטוּמְאָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא הַצִּיבּוּר. יִיזָרֵק הַדָּם בְּטַהֲרָה וְאַל יֵיאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. (וְאָמַר אַף בִּזְרִיקָה כֵן.) [רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי נָתָן הִיא. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִטְמָא הַדָּם הָצָּבוּר. יִזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה וְאַל יֵאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ. רָאִינוּ פֶּסַח בָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. מֵעַתָּה לֹא יִיזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה.] שָׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין. רָאִינוּ פֶּסַח שֶׁבָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. הָא סוֹפָךְ מֵימַר דְּרִבִּי נָתָן הִיא. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן הִיא בַחֲבוּרָה שֶׁנִּיטְמָא עוֹבֵד שֶׁלָּהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בַּחֲבוּרָה שֶׁנִּמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּעוֹרָהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי.
Traduction
R. Eléazar dit: lorsqu’il a été enseigné que le sacrifice pascal offert à l’état impur pourra être consommé de même, il s’agit du cas où l’impureté subsistait dès le principe (avant de l’égorger); mais, si à ce moment tous étaient purs et que l’impureté leur est survenue plus tard, il ne sera pas permis de le manger dans cet état impur. Ainsi, il a été dit: si pendant l’égorgement l’assemblée était pure et qu’ensuite celle-ci est devenue en majeure partie impure, l’aspersion du sang devra avoir lieu par les sacrificateurs restés purs, et l’agneau sera mangé seulement par ceux qui sont restés purs. R. Ila dit au nom de R. Yohanan que cet enseignement est justifiable selon R. Nathan, qui dit: malgré l’impossibilité de manger l’agneau pascal (en raison de l’état impur), le devoir sera rempli pas l’aspersion du sang de l’agneau, sans le manger. Si après l’avoir égorgé à l’état pur, le sang devient impur pour l’assemblée, il faudra malgré cela verser le sang, sans pouvoir manger la chair. Selon R. Jérémie au nom de R. Yohanan, c’est seulement pour parer à l’apparence de mal que l’on a défendu de manger cette chair à l’état impur, afin que l’on ne dise pas avoir vu offrir l’agneau pascal à l’état pur et le manger à l’état impur. S’il en est ainsi (que l’on éprouve une telle crainte pour l’apparence), on devrait défendre aussi d’asperger le sang à l’état impur, afin qu’il ne soit pas dit que l’on a vu offrir l’agneau pascal à l’état pur et répandre le sang à l’état impur (soupçonnant les desservants d’impureté). Il faut donc en revenir finalement à l’explication déjà donnée, que l’enseignement est conforme à R. Nathan (l’abstention de manger de la chair à cause de l’impureté, n’empêche pas l’accomplissement du devoir). – R. Nathan reconnaît que si l’agneau pascal a été égorgé pour un malade, ou un vieillard (qui n’en mange pas), ainsi que pour une compagnie de gens dont le sacrificateur est devenu impur (et a communiqué son état à la victime en l’égorgeant), il faudra reculer à la seconde Pâques les nouvelles offrandes; et de même il reconnaît que si (après l’égorgement) on aperçoit une verrue sur la peau de l’animal offert (cas d’invalidité rétrospective), il faudra renouvela le sacrifice à la seconde Pâques.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח''כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:
יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:
ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס''ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:
שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ''ו וכתוב שם ג''כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ''ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה''א הואיל ונטמא הדם א''צ עוד לשמרו בטהרה קמ''ל:
יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:
מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ''ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:
שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:
הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע''כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:
מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:
מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י''ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ''ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא''א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א''נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ''ל שאע''פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ''מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:
מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע''ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ''מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י''ח בו ונדחין הן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source